תארו לעצמכם שאתם צריכים לברוח מהבית שלכם פתאום, בלי לקחת איתכם כלום, ולחפש מקום בטוח. זה בדיוק המצב של לוט. אחרי שסדום נחרבה, לוט ברח לעיר קרובה שנקראת צוער. אבל מהר מאוד הוא עזב גם אותה, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר. לוט פחד להישאר שם, כי הוא הבין שהמלאך של ה׳ שמר על העיר הזאת רק לזמן קצר כדי שללוט יהיה לאן לברוח באותו יום. עכשיו, כשהיה לו זמן, הוא ידע שגם צוער עומדת להיהרס, והוא מיהר לברוח שוב.
לאן הוא הלך? וַיֵּשֶׁב בָּהָר. לוט עלה בדיוק לאותו הר שהמלאך אמר לו ללכת אליו מההתחלה. ללוט כבר לא היה רכוש או אוהל, כי הכול אבד בחורבן סדום. לכן כתוב וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה, הוא היה חייב למצוא לעצמו מחסה פשוט בתוך מערה כדי להגן על עצמו מהגשם ומהקור.
הפסוק מספר לנו שמי שהיה שם זה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. כשהבנות ראו איך אבא שלהן בורח בבהלה מצוער, הן חשבו משהו עצוב מאוד. הן היו בטוחות שכל העולם נחרב לגמרי, ממש כמו שהיה פעם בדור המבול, או שלפחות אף אדם הגון לא יסכים להתחתן איתן כי הן ניצלו ממקום של חורבן. הבנות רצו מאוד להמשיך את קיום בני האדם בעולם ולהקים משפחה. בגלל שהכוונה שלהן הייתה טובה וטהורה, ה׳ נתן להן שכר מיוחד: מהמשפחה שהן הקימו נולדו הרבה שנים אחר כך דמויות חשובות מאוד, כמו רות המואביה ואפילו דוד המלך.