בראשית, פרק ל׳, פסוק ו׳

רחל מצדיקה על עצמה את הדין ומכריזה דָּנַנִּי אֱלֹהִים, מתוך הבנה שה' שפט אותה בצדק כשמנע ממנה פרי בטן, אך בד בבד גם השגיח עליה וזיכה אותה בילד. למרות מידת הדין, היא חשה כי ה' וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, שכן הוא ראה את מועקתה ונענה לתפילתה הכואבת. באומרה וַיִּתֶּן־לִי בֵּן, רחל מתייחסת לילד שנולד משפחתה כבנה החוקי והחופשי, אשר אותו תחנך והוא ישמש לה משענת. עַל־כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן, שם הרומז לייעודו של השבט לדון את העם ולזכותה העתידית בבנים משלה, אף שהשימוש בלשון של דין חרץ בסופו של דבר את גורלה למות בלידתה.