קריאה זו מופנית ישירות אל העם ומזכירה להם את ייחוסם ואת מעמדם הרוחני. הפניה מדגישה כי הקהל עצמו הוא זֶרַע יִשְׂרָאֵל [מצודת דוד].
מעניין להשוות פסוק זה למקבילתו בספר תהלים, שם נאמר "זרע אברהם עבדו". הבחירה להשתמש כאן דווקא בביטוי זֶרַע יִשְׂרָאֵל נועדה לדייק ולצמצם את הכוונה; לאברהם היו צאצאים נוספים, אך הזרע המיוחד והמובדל ממשיך רק דרך יעקב, הוא ישראל [רד"ק].
המילה בְּחִירָיו מבהירה כי בני יעקב הם העם שנבחר על ידי ה' מתוך כל שאר אומות העולם [מצודת דוד]. מעבר למשמעות הפשוטה של הבחירה ההיסטורית, יש הרואים באזכור בְּנֵי יַעֲקֹב רמז עמוק לנצחיותו של יעקב אבינו, אשר דמותו חקוקה בכיסא הכבוד, ושנים עשר בניו מקבילים לתיקונים עליונים של השכינה [חומת אנך]. הכרה זו בייחוס ובבחירה מהווה הקדמה להכרזה המופיעה מיד לאחר מכן בפסוק הבא, כי ה' הוא אלוהינו [רש"י].