אבות האומה חיו במציאות של נדודים מתמידים כתושבים ארעיים בקרב אומות זרות. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתייחס לאברהם, יצחק ויעקב. הפועל וַיִּתְהַלְּכוּ אינו מציין הליכה פשוטה ממקום למקום, אלא מתאר מצב מתמשך של נדידה וחוסר ישיבת קבע במקום אחד [רש"י, מצודת דוד].
מסעות אלו של האבות מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר התרחשו הן בתוך גבולות ארץ כנען והן מחוץ להם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. כך למשל, אברהם ויצחק נדדו למצרים ולארץ פלשתים (גרר) בשנות רעב, ויעקב שהה בבית לבן עשרים שנה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. נדידה זו העמידה את האבות במצב פגיע במיוחד, שכן טבעם של בני המקום הוא לעשוק ולנצל נכרים הבאים להתגורר בתוכם באופן זמני וללא בסיס קבוע [מצודת דוד].