הקריאה נועדה לעורר את העם לשמור בתודעתם באופן תמידי את הקשר הנצחי ואת הגזרות שנקבעו בין ה׳ לישראל. המילה זִכְרוּ מבטאת את החובה לזכור את הברית הזו תמיד, שכן היא קיימת לעולם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בשאלה מהי אותה בְּרִיתוֹ המוזכרת בפסוק. גישה אחת מסבירה כי מדובר בתורה שניתנה לעם ישראל בברית [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך התייחסות לברית שכרת ה׳ עם אברהם אבינו, ובפרט להבטחות שניתנו לו בברית בין הבתרים, שאותן זכר ה׳ לזרעו. לפי פירוש זה, המילים דָּבָר צִוָּה משמעותן דבר שה׳ גזר והבטיח [רד"ק].
ביחס לביטוי לְאֶלֶף דּוֹר, קיימות שתי דרכי הבנה עיקריות. הדרך הראשונה מפרשת זאת כביטוי המציין נצחיות וקיום לדור דורות [ביאור שטיינזלץ], או כהבטחה שהגזרה שנקבעה עם אברהם תעמוד בתוקפה לאורך אלף דורות [רד"ק]. הדרך השנייה קושרת את המספר למועד נתינת התורה. לפי הסבר זה, תוכניתו המקורית של ה׳ הייתה לתת את התורה לעולם רק לאחר אלף דורות מבריאת העולם. אולם, מכיוון שראה שהעולם אינו יכול להתקיים ללא תורה, הוא החליט לדלג על תשע מאות שבעים וארבעה דורות מתוכניתו, ונתן את התורה כבר לאחר עשרים ושישה דורות בלבד [רש"י, מצודת דוד].