יראת ה׳ אינה גורם מערער או מאיים, אלא דווקא היסוד המעניק לעולם את יציבותו וקיומו. הפרשנים מסכימים כי הקריאה חִילוּ משמעותה לרעוד ולהתמלא בחלחלה, והפנייה אל כָּל הָאָרֶץ מכוונת לכלל יושבי תבל. המילה תִּמּוֹט פירושה לנטות וליפול.
קיימת ניגודיות עמוקה בין מלך בשר ודם לבין ה׳. בעוד שמלך אנושי המזהה פחד אצל נתיניו עלול להטיל עליהם אימה יתרה ולהחריב את בתיהם, מידתו של ה׳ הפוכה לחלוטין. כאשר בני האדם יראים ממנו, דווקא אז אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט והעולם מתייצב. ה׳ עושה משפט, הרשעים נענשים, אך הישרים והעולם כולו זוכים לקיום איתן. היראה מה׳ אינה צריכה לעורר דאגה, שכן מטרתו היא לתקן את העולם וליישבו, ורק כאשר הבריות מסירות את היראה וחוטאות מגיע החורבן [רש"י].
בדומה לכך, העולם שלעתים נדמה כרופף ושברירי, זוכה לעמוד על כנו רק כאשר כל יושביו נכנעים ומכבדים את ה׳ [ביאור שטיינזלץ]. יראה זו נובעת מההכרה בעוצמת נפלאותיו של ה׳. כאשר האמונה האמיתית תתפשט בעולם כולו וכל העמים יעבדו את ה׳ יחד, תבל תתבסס באמונה זו ולא תסטה ממנה לעולם [רלב"ג].
גישה מעט שונה מפרשת את חציו השני של הפסוק כהכרזה או גזירה ישירה על הבריאה עצמה. לפי פירוש זה, המילים אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל מהוות ציווי לעולם לעמוד יציב על בסיסו ולא ליפול, כל עוד ה׳ גוזר עליו להתקיים [מצודת דוד].