הקריאה לשיר לה' ולבשר את ישועתו נאמרה כחלק משירת ההודיה שנישאה לפני ארון הברית. תוכן זה מופיע גם בספר תהלים, אך עם שינויים קלים שהותאמו במיוחד למאורעות שאירעו לארון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, חז"ל מציינים כי חלק זה של השירה נאמר בכל יום בשעות בין הערבים לפני הארון, מנהג שהמשיך ברציפות עד ששלמה המלך הכניס את הארון לבית המקדש [רד"ק].
הרקע המרכזי להודיה זו הוא הנס והפלא שהתרחשו בעת שהארון נשבה על ידי הפלשתים. המאורעות הוכיחו את אפסותם של אלוהי העמים, כאשר הפסל דגון נפל ונשבר לפני ארון ה', מה שאילץ את הפלשתים להכיר בגדולת הבורא ולהשיב את הארון בכבוד [רד"ק, מלבי"ם].
הציווי בַּשְּׂרוּ משמעותו לספר ולפרסם חדשות [מצודת ציון]. הקריאה לבשר מִיּוֹם־אֶל־יוֹם מתפרשת כחובה לספר מדי יום ביומו מחדש את יְשׁוּעָתוֹ של ה' [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הסיבה לכך שיש לבשר את הישועה באופן יומיומי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישועותיו של ה' אינן אירוע חד-פעמי, אלא מתרחשות ומתחדשות בכל יום, שכן הוא מושיע את ישראל מיד אויביהם באופן תמידי. מעבר לכך, הבשורה היומיומית היא פעולה שבה בני האדם מספרים זה לזה על הישועה שנעשתה ביום הקודם, מתוך הבנה שנפלאות ה' שופעות בתמידיות, שכן הוא מחיה את הכל ומעמיד את המציאות על תילה בכל עת [רלב"ג].