האבות הקדמונים חיו חיי נדודים, עברו ממקום למקום והיו במעמד של גרים תלושים ופגיעים. למרות זאת, הם זכו להשגחה מתמדת שמנעה מסביבתם לפגוע בהם.
משמעות המילה לְעָשְׁקָם היא לגזול, לקפח או לעשוק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שנוסעים ועוברי אורח מהווים לרוב מטרה קלה לפגיעה ולעלילות בדרכים ובמקומות לינה, ה' לא אפשר לאיש להזיק להם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
כדי שלא נחשוב שהאבות ניצלו מפגיעה רק משום שאיש לא הבחין בהם, בא חלקו השני של הפסוק ומדגיש: וַיּוֹכַח. משמעות מילה זו היא אזהרה, הענשה במכאובים ותשלום גמול על רעה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה' התערב באופן פעיל, ייסר והזהיר מלכים שהבחינו באבות וניסו לפגוע בהם.
התערבות זו באה לידי ביטוי כאשר ה' הביא נגעים גדולים על פרעה מלך מצרים ועל אבימלך מלך הפלשתים בעקבות לקיחת שרה [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. ענישה זו יצרה פחד שמנע מאבימלך לפגוע מאוחר יותר גם ברבקה [מצודת דוד]. הגנה אלוהית זו המשיכה ללוות את האבות גם בהמשך דרכם: כאשר אבימלך גירש את יצחק, הוא נמנע מלעשוק אותו ולבסוף אף נאלץ לכרות עמו ברית, וכן כאשר ה' הגן על יעקב מפני לבן ואנשי שכם והזהיר אותם לבל יפגעו בו [רש"י, רלב"ג].