מול איום צבאי כבד, מתנהל דו־שיח צבאי ורוחני בין מלך ישראל לנביא, שבו נקבעים הרכב הכוח הלוחם וזהות המפקד שיביאו את הישועה. שאלתו הראשונה של אחאב, בְּמִי, מבקשת לברר בעזרת איזה צבא יושג הניצחון ומי יהיו אלה שיצאו בראש החזית [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התשובה האלוהית קובעת כי המשימה תוטל על בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת. באשר לזהותם של נערים אלו, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי מדובר במשרתים של שרי המדינות, שהיו מעטים במספרם וכלל אינם מלומדי מלחמה, וזאת במטרה להעצים ולהבליט את גודל הנס [מלבי"ם, מצודת דוד]. הגישה השנייה גורסת כי מדובר בבני התערובות, בניהם של שרים שונים שהוחזקו בחצרו של אחאב בשומרון כעירבון לכך שאבותיהם לא ימרדו בו [רש"י, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם הזמן, נסיכים אלו שהובאו בעל כורחם, החלו להזדהות עם המלך וניצבו לצדו בעת צרה [ביאור שטיינזלץ]. המסר לאחאב הוא שאין לו צורך להביא חילות מבחוץ, אלא די בכוח המצומצם שכבר נמצא עמו בעיר [רד"ק].
לאחר מכן שואל אחאב: מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה. הפועל לאסור מתייחס לתפקידו של המפקד הראשי, שעורך את הצבא, קושר את החיילים בהוראות ויוצא בראשם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הסיבה שאחאב, כמלך, שאל מי יפקד על המערכה ולא לקח את התפקיד כמובן מאליו, נבעה מתחושת חוסר ראויות. אחאב ידע כי הוא עובד עבודה זרה, והניח שאם ה' עושה נס לישראל, הנס לא יתרחש אם הוא עצמו יעמוד בראש הצבא [רד"ק].
למרות זאת, התשובה האלוהית חותמת במילה אָתָּה. ה' מורה לאחאב כי הוא עצמו חייב לצאת ראשון, לפקד על הנערים ולהכות את האויב [רש"י, ביאור שטיינזלץ].