תשובתו של אחאב למלך ארם מציגה עמדה מחושבת המבחינה בין כניעה מדינית לבין פגיעה מעשית ומשפילה. המלך בוחר בדרך אמצעית, שבה הוא מסכים לחלק מהתנאים שהוצבו לו, אך דוחה בתוקף תנאים אחרים [אברבנאל].
באומרו כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה, מסכים אחאב לדרישתו המקורית של בן הדד. הפרשנים מסכימים כי דרישה זו משמעותה קבלת מרותו של מלך ארם והסכמה עקרונית לכך שכל רכושו של אחאב יהיה נתון תחת שלטונו.
לעומת זאת, על הדרישה החדשה הוא משיב: וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת. דחייה זו מתייחסת לדרישתו השנייה והמוקצנת של בן הדד, שדרש מסירה בפועל של הרכוש. אחאב מבהיר כי אינו מוכן לאפשר חיפוש פולשני בבתים ולקיחה מעשית של כל חפצי החמדה, הנשים והילדים [רד"ק]. בכך הוא משרטט קו אדום בין שעבוד מדיני והצהרתי לבין ביזה בפועל של רכוש ונפש [מלבי"ם, מצודת דוד].
בסיום הפסוק נאמר וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר, כלומר, המלאכים שבו אל מלך ארם ומסרו לו את דברי התשובה של אחאב [ביאור שטיינזלץ].