המתח בשדה הקרב הגיע לשיאו לאחר שבוע של המתנה דרוכה, שהסתיימה במכת מחץ על־טבעית. שני המחנות חנו נֹכַח, כלומר מול, זה מזה [מצודת ציון]. במהלך שִׁבְעַת יָמִים אלו הצבאות לא ניגשו להילחם, אלא ניצלו את הזמן בניסיון לבצר לעצמם עמדות אסטרטגיות טובות יותר [ביאור שטיינזלץ].
לאחר ההמתנה, וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא שאנשי המלחמה עצמם התקרבו אלו לאלו כדי להילחם [רלב"ג, רד"ק, מצודת ציון], וכך פרץ הקרב [ביאור שטיינזלץ].
תוצאת העימות הייתה מכה קשה ועצומה [ביאור שטיינזלץ], שבה נפלו מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד. היקף אדיר זה של הרוגים ביום אחד בלבד מוכיח כי הניצחון לא הושג בדרך הטבע, אלא התרחש כהתערבות משמים [מלבי"ם, אברבנאל]. אופי ניסי זה של המערכה ניכר גם מיד לאחר מכן, כאשר חיילי ארם הנותרים נסו לעיר אפקה, וחומת העיר קרסה עליהם והרגה אותם [מלבי"ם, אברבנאל].