לאחר תבוסת ארם, עומדים עבדי בן הדד מול אחאב מלך ישראל ומבקשים על חיי מלכם. תגובתו המפתיעה של אחאב, שכינה את אויבו המובס בתואר "אח", משנה את מאזן הכוחות ומובילה לשרשרת תגובות מהירות מצד אנשי ארם.
הפרשנים מסכימים כי תגובת האנשים מעידה על ערנות ופיקחות. כאשר נאמר יְנַחֲשׁוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם ראו בדברי השלום שיצאו מפיו ניחוש וסימן טוב לבאות. עם זאת, יש המבארים כי הם השתמשו בחוכמה ובמדיניות כדי להבין מיד שבן הדד לא יצטרך להשתעבד לאחאב [רלב"ג, אברבנאל], ואחרים מפרשים שהם ניסו לבחון אם אחאב אמר זאת בלב שלם או בדרך צחוק [מלבי"ם].
כדי להבטיח שאחאב לא יחזור בו, הם מזדרזים להגיב: וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ. המילה וַיַּחְלְטוּ מתפרשת לרוב מלשון צמיתות וקיום מוחלט, כלומר הם "כרתו את הדבר מפיו" וקבעו אותו כעובדה מוגמרת [רש"י, מצודת ציון]. מנגד, יש הסבורים כי מילה זו מציינת מהירות וזריזות רבה [רד"ק, אברבנאל]. המילה הֲמִמֶּנּוּ מבטאת את ניסיונם לברר האם כוונת הלב אכן יצאה ממנו באמת [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], או שהם פשוט "חטפו" את המילה מפיו [רד"ק].
מתוך זריזות זו, הם משנים מיד את סגנון הדיבור שלהם. בעוד שבתחילה כינו את מלכם "עבדך בן הדד", כעת הם קופצים על המציאה ואומרים אָחִיךָ בֶן־הֲדַד [מצודת דוד, אברבנאל]. יש המסבירים כי הם מיהרו להכריז זאת בקול כדי שבן הדד, שהיה במקום מחבוא קרוב, ישמע זאת מיד, מה שימנע מאחאב להתחרט [אלשיך].
בתגובה לכך, אחאב אינו חוזר בו אלא פוקד בֹּאוּ קָחֻהוּ, כלומר הביאו אותו אליי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בן הדד אינו ממתין שיבואו לקחת אותו, אלא ממהר לצאת בעצמו פן אחאב ישנה את דעתו [אלשיך]. כאשר הוא מגיע, אחאב נוהג בו בגינוני אצילות, אינו מתייחס אליו כאל שבוי או עבד, אלא מזמין את המלך הרצוץ לעלות עמו עַל־הַמֶּרְכָּבָה [ביאור שטיינזלץ]. מחווה זו סוללת את הדרך לכריתת ברית בין המלכים, שבה בן הדד מבטיח להשיב ערים ולהעניק זכויות מסחר בדמשק, ואחאב בוחר לשחררו על סמך הבטחות אלו בלבד במקום לנצל את ניצחונו המוחלט [רלב"ג, אלשיך, אברבנאל].