בן הדד שולח מסר מתנשא ומאיים אל מלך ישראל, בו הוא מדגיש את גודלו העצום של צבאו לעומת העיר שומרון הקטנה [ביאור שטיינזלץ]. כדי לתת תוקף לאיומיו, הוא משתמש בהצהרה כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ, שהיא נוסח מקובל של שבועה. בצורת התבטאות זו, הנשבע מאיים על עצמו בקללה אם לא יקיים את דבריו, אך הוא עוצר מבלי לפרט מהו בדיוק העונש [מצודת דוד, רד"ק].
במרכז השבועה עומדת ההכרזה אִם יִשְׂפֹּק עפר שומרון. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא מלשון סיפוק, כלומר "אם יהיה די" בעפר [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה נכתבת ללא האות וי"ו ועם שי"ן שמאלית [מנחת שי], והיא מקבילה למילה יספיק באות סמ"ך [מצודת ציון]. התיאור אֲשֶׁר בְּרַגְלָי מתייחס להמון החיילים ההולכים עמו וצועדים אחריו [מצודת ציון].
באשר למשמעות המילה לִשְׁעָלִים, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים המבארות את כוונת איומו של בן הדד:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה במשמעות של אגרוף או חופן יד. לפי פירוש זה, בן הדד מתפאר שצבאו כה רב, עד שאם כל חייל ייקח רק חופן אחד של עפר משומרון, לא יישאר מספיק עפר בעיר עבור כולם [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון מדרך כף רגל, פסיעה או צעד. על פי קו מחשבה זה, הצבא הארמי כה עצום ביחס לעיר הקטנה, עד שעפר שומרון לא יספיק אפילו כדי להידבק לפרסות רגליהם של כל החיילים הצועדים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].