לאחר שהאדם הראשון סירב להכות את הנביא ונענש על כך בחומרה, פונה הנביא לאדם אחר כדי להשלים את שליחותו יוצאת הדופן. בקשתו של הנביא לספוג מכות אינה שרירותית, אלא משמשת הכנה פיזית ורוחנית למפגש גורלי עם מלך ישראל, אחאב, תוך הרכבת משל נבואי מורכב [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
האדם השני נעתר לבקשת הנביא ומכה אותו מכות קשות. המילה ופצוע מתפרשת כמכת חבורה [רש"י], או באופן ספציפי יותר כמכה חזקה שמוציאה דם [מצודת ציון, רד"ק].
לשפיכת דמו של הנביא ישנה משמעות כפולה, מעשית ורוחנית. ברמה המעשית, הפצעים שספג סייעו לו להתחפש ולשנות את מראהו, כך שאחאב לא יזהה אותו בבואו להוכיח אותו [אברבנאל]. ברמה הרוחנית והנסתרת, אותה טיפת דם שיצאה מגופו של הנביא הצדיק לא נשפכה לחינם, אלא נועדה לשמש ככפרה על עם ישראל. אף על פי שנגזר על העם למות במלחמת רמות גלעד בעקבות חטאי המלך, דמו של הנביא כיפר עליהם והציל אותם ממוות [רד"ק, חומת אנך].
כל המאורע נועד להמחיש לאחאב את חומרת מעשהו, לאחר שריחם על בן הדד מלך ארם ושחרר אותו, בניגוד לציווי של ה' להשמידו. הנביא שוזר כאן שני משלים המכוונים לאחאב: המשל הראשון נוגע לאיש שסירב להכות את הנביא בדבר ה' והומת על ידי אריה. אירוע זה רומז לגורלו של אחאב, שעבר אף הוא על פי ה', ועתיד למות במלחמה על ידי לוחם גיבור שיפגע בו כמו אריה. המשל השני הוא סיפורו הבדוי של הנביא על שומר שהופקד לשמור על שבוי מלחמה בתנאי של "נפש תחת נפש", אך נתן לו לברוח.
כאשר אחאב שומע את הסיפור, הוא חורץ את דינו של השומר לשבט, ובכך למעשה מרשיע את עצמו. מכיוון שה' מסר את בן הדד בידו של אחאב כדי שיומת, ושחרורו היה הפרה של ייעוד זה, העונש עובר אל אחאב עצמו: נפשו תחת נפשו של בן הדד, ועמו תחת עמו. כשאחאב מבין שהנבואה הקשה הזו תתגשם, בדיוק כפי שהתגשמו נבואות הניצחון שקדמו לה, הוא סר משמחתו ושב לביתו זעף ומלא רוגז [אברבנאל].