ההיערכות למערכה מול צבא ארם חושפת צבא ישראלי קטן במיוחד, אך גם רגע נדיר של אמונה מצד מלך רשע. אחאב סופר את כוחותיו לקראת הקרב, כאשר וַיִּפְקֹד משמעותו מנה וספר (שטיינזלץ). לאחר שפקד את נערי שרי המדינות, הוא מונה את שאר הכוח. המילה וְאַחֲרֵיהֶם מלמדת על סדר ההליכה לקרב: הצבא המרכזי צעד בעקבות הנערים, שהלכו בראש החזית כפי שהורה ה' (מצודת דוד).
באשר למספרם המועט של הלוחמים, כׇּל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִֽים, הפרשנים נחלקים לשני כיווני חשיבה עיקריים, מציאותי ורוחני. הגישה המציאותית מסבירה כי אלו היו כל אנשי המלחמה שנותרו (מצודת דוד), או שאלו היו כל בני ישראל הכשירים ללחימה ששהו באותה עת בשומרון, שכן היא לא הייתה עיר גדולה, ורק הם יצאו להילחם (רלב"ג, שטיינזלץ). לעומת זאת, הגישה הרוחנית המרכזית בקרב הפרשנים מזהה את הלוחמים הללו כקבוצה מובחרת של אנשים כשרים, אותם שבעת אלפים איש שהוזכרו קודם לכן כמי שמעולם לא כרעו ברך לעבודה הזרה של הבעל (רש"י, מצודת דוד, אברבנאל).
על פי גישה זו, אחאב, חרף רשעותו, בחר להאמין לדברי הנביא. הוא הבין שנס כה גדול מאת ה' יכול להתרחש רק על ידי עבדיו הנאמנים, ולכן קיבץ במכוון את אותם שבעת אלפים צדיקים. מתוך הכרה במצבו הרוחני השפל, אחאב אף היסס ושאל מי צריך לפתוח במלחמה, מחשש שה' לא יחפוץ שאדם רשע כמותו יוביל את המערכה (אברבנאל).
מאחורי הניצחון המפתיע של כוח כה קטן עמדה תוכנית אלוהית כפולה. ראשית, ה' ביקש להוכיח לישראל כי ברצונו, גם קומץ לוחמים יכול לגבור על המון רב של אויבים. שנית, ה' סובב את פתיחת המלחמה והניצחון הישראלי המוחץ כדי לעורר איבה עצומה ושנאה מופלגת מצד ארם כלפי ישראל, מה שיוביל בהמשך לרצונם העז לנקום במלך ישראל (אברבנאל).