הנביא חושף בפני אחאב את הנמשל של סיפור השומר והשבוי, ומוסר לו את גזר הדין האלוהי על שחרורו של בן הדד מלך ארם. הנביא מסביר לאחאב כי כשם שהשומר שהניח לשבוי לברוח נדרש לשלם בחייו, כך אחאב, שהופקד בידו שבוי ושחרר אותו לחופשי, ישלם על כך בחייו שלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המשל נועד לגרום לאחאב לפסוק בעצמו את הדין ולחרוץ את גורלו במו פיו [מצודת דוד].
הנביא מאשים את אחאב כי שילח את אִישׁ חֶרְמִי. המילה מִיָּד מתפרשת כ"מידך", כלומר שאחאב שחרר את השבוי היישר מתוך ידו שלו [רד"ק]. הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת הביטוי אִישׁ חֶרְמִי:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון חורבן, הרג ומלחמה. לפי פירוש זה, הכוונה היא לאויב שהיה בן מוות וחייב מיתה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון רשת ומלכודת. לפי קו מחשבה זה, ה׳ פרש לבן הדד רשתות ומלכודות רבות עד שלכד אותו והפיל אותו לידיו של אחאב, ממש כמו דג שניצוד ברשת ואין לו שום מקום לנוס אליו [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד ומצודת ציון].
העונש שנגזר על אחאב, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, מתקשר גם למעשה הסמלי שעשה הנביא קודם לכן. כשם שהאריה המית את האיש שסירב להכות את הנביא בדבר ה׳, כך יומת אחאב על שסירב להמית את בן הדד [מצודת דוד]. בנוסף לכך, הפגיעה הפיזית שספג הנביא נשאה משמעות עמוקה עבור העם: הפציעה שסבל הנביא נועדה לרדת על ראשו של אחאב, אך טיפת הדם שיצאה מגוף הנביא שימשה ככפרה על עם ישראל, כדי שהם לא ייענשו בגופם במלחמה הבאה שעתיד אחאב לנהל [מלבי"ם].