סיומה של המערכה הצבאית מלווה בתפנית חדה במצבו הנפשי של מלך ישראל, השב לביתו בתחושות קשות בעקבות תוכחת הנביא.
הפרשנים מסכימים כי הביטוי עַל בֵּיתוֹ משמעותו "אל ביתו". המלך עוזב את אזור המלחמה באפק וחוזר למקום לינתו כדי לשוב ולנהל את ענייני ביתו, ומשם הוא ממשיך בדרכו לבירת הממלכה בשומרון [מצודת דוד, רלב"ג].
מצבו הנפשי של המלך מתואר במילים סַר וְזָעֵף. המילה סַר מתארת אדם שרוחו סרה ממנו והוא מוטרד; אדם שרצונו ויכולת הדיבור שלו נעלמו עקב סערת רגשות עזה וסטייה ממצבו הרגיל [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה סַר מנוקדת בפתח, שלא כמקובל בפעלים מסוג זה, צורה המופיעה פעם נוספת בהמשך העלילה העוסקת באחאב [רד"ק, מנחת שי]. המילה זָעֵף משלימה את התיאור ומבטאת כעס עז ורוגז [מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, שטיינזלץ].
הסיבה למצב הרוח הקודר והכעוס היא הגזרה שניחתה עליו מפי הנביא. אחאב נפגע מהתוכחה, במיוחד משום שנאלץ להסכים עמה לאחר שפיו ענה בו והוכיח כי המשפט שנגזר עליו הוא אמת [חומת אנך]. התוכחה הזכירה למלך כי הניצחון במלחמה לא נבע מכוחו האישי, אלא מכך שה׳ הסגיר בידו את מלך ארם, וחשפה את חומרת טעותו בכך שנהג במלך הזר והתוקפני כאילו היה ידיד קרוב [ביאור שטיינזלץ].