שליחיו של מלך ארם המובס מגיעים בהכנעה מוחלטת אל מלך ישראל ומבקשים רחמים, אך תגובתו של אחאב מתגלה כמפתיעה ושגויה מיסודה.
השליחים פונים לאחאב ואומרים עַבְדְּךָ בֶן־הֲדַד אָמַר תְּחִי־נָא נַפְשִׁי. בפנייה זו הם מבהירים כי בן הדד מוותר על כל דרישה למלכות או לשררה, ומקבל על עצמו מעמד של עבד בתמורה לכך שאחאב יחוס על חייו [אברבנאל, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לשמע הדברים, אחאב מגיב בטוב לב הנובע מתחושת הניצחון המזהיר על צבא ארם [ביאור שטיינזלץ]. הוא שואל הַעוֹדֶנּוּ חַי, כלומר, הוא מביע פליאה על כך שבן הדד הצליח לשרוד ולא נהרג בתוך מהומת הקרבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מיד לאחר מכן הוא מכריז אָחִי הוּא, ובכך מבקש להרגיע את השליחים ולהבטיח כי מעתה בן הדד אינו צריך לפחד, שכן הוא חביב עליו כאח ולא יאונה לו כל רע [מצודת דוד].
עם זאת, תגובתו של אחאב זוכה לביקורת חריפה מצד הפרשנים. במקום לנצל את ההזדמנות, אחאב פועל בפזיזות ובסכלות, כמנהג מי שמשיב בטרם שמע את הדברים לאשורם. בעוד שבן הדד עצמו ביקש רק להישאר בחיים והיה מוכן להיות עבד, אחאב דוחה את הצעת השעבוד ומעלה אותו לדרגת אח [מלבי"ם, אברבנאל]. חוסר ההיגיון שבמעשה זה בולט במיוחד לאור העבר: כאשר בן הדד איים בעבר על אחאב ודרש את רכושו, אחאב נכנע וקרא לעצמו עבד, אך בן הדד מעולם לא התייחס אליו באחווה. כעת, כאשר ה' נתן את האויב בידו כדי להחרימו, היה על אחאב לכל הפחות לכבוש אותו לעבד, ולא לקבל כאח את מי שהוא למעשה אויב מובהק [אברבנאל].