כאשר בן הדד מוצא את עצמו לכוד ללא כל דרך מילוט, עבדיו מבינים כי הברירה היחידה שנותרה להם היא ליפול בידי בני ישראל [אברבנאל]. מתוך ייאוש זה, הם הוגים תוכנית הנשענת על המוניטין הידוע של מלכי ישראל.
העבדים מציינים כי מלכי ישראל הם מַלְכֵי חֶסֶד. הפרשנים מסכימים כי למלכים אלו יצא שם של מי שלבם רך גם בשעת מלחמה [ביאור שטיינזלץ], והם נוהגים לעשות חסד חינם עם כל אדם [אברבנאל], ואף להתחסד עם אויביהם [מצודת דוד].
כדי לעורר את רחמי המלך ולגרום לו לחוס על חיי בן הדד, העבדים מציעים הופעה חיצונית המבטאת הכנעה מוחלטת. ההצעה נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ נועדה לשמש כאות אבל וכהכרזת כניעה, תוך אימוץ מראה של שבויי מלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
באשר לתוספת וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת הסמל שבכך. הגישה הראשונה רואה בחבלים אמצעי תלייה שהעבדים הכינו מראש על ראשיהם. זוהי הצהרה דרמטית האומרת למעשה: אנו שבויי חרבך וראויים לתלייה בחבלים אלו, אלא אם כן תבחר לנהוג עמנו כמלך חסד [מצודת דוד, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את החבלים כסמל לעבדות, בדומה לסבלים נושאי משאות הכורכים חבלים על ראשיהם, ובכך הם מראים את נכונותם להשתעבד למלך ישראל [ביאור שטיינזלץ].
במישור הלשוני, קיימת מחלוקת במסורת הכתב לגבי המילה בְּרֹאשֵׁנוּ, האם היא נכתבת בכתיב חסר ללא האות יו"ד, או בכתיב מלא עם יו"ד כמקובל בלשון רבים, הבדל המשפיע על אופן הניקוד המדויק של המילה בספרי התורה השונים [רד"ק, מנחת שי].