הנביא מביא את משלו אל נקודת ההכרעה, ומציג בפני המלך מצב של חוסר אונים שמוביל את המלך לחרוץ את דינו שלו עצמו מבלי משים.
הנביא מתאר כיצד איבד את השבוי שהופקד בידיו, ואומר עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה. כלומר, הייתי טרוד ועסוק במלאכתי ובענייני, ופניתי לכאן ולכאן [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות חוסר תשומת הלב, וְהוּא אֵינֶנּוּ, השבוי פשוט ברח [רש"י, מצודת דוד]. הנביא מציג מצוקה, הוא מודה שלא ביצע את תפקידו כראוי ואינו מכחיש את התנאים שנקבעו מראש, אך כעת הוא אינו רוצה ליהרג ואין ביכולתו לשלם את הקנס העצום [ביאור שטיינזלץ].
תגובת מלך ישראל נחרצת, והוא עונה לו כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ. משמעות המילה חָרָצְתָּ היא גזרת וחתכת את הדין [רד"ק, מצודת ציון]. המלך מבהיר לאיש כי ברגע שקיבל על עצמו את משימת השמירה על תנאיה, הוא גזר על עצמו את העונש. כעת עליו לשאת בתוצאות ולתת את נפשו תחת נפש השבוי או לשלם את ככר הכסף [רש"י, רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד].
יש לשים לב לניסוח המדויק של המלך. הוא אינו אומר "כמשפט אשר חרצת", אלא פותח במילה כֵּן. בכך הוא מצהיר שכן הוא הדין, זהו אכן המשפט האמיתי והצודק, ולא רק קנס שרירותי שהאיש קיבל על עצמו. עובדה זו מסבירה מדוע הוצרך הנביא להשתמש במשל מלכתחילה. מטרתו הייתה לגרום למלך להודות בעצמו שזהו הדין המוחלט והנכון [חומת אנך]. המלך, שאינו מודע לכך שהמשל מכוון כלפיו, חורץ למעשה את הדין לעצמו. משל זה משקף את המציאות האמיתית, שבה בעקבות התעסקות הנביא בדברים אחרים לכאן ולכאן, הוא לא הזהיר את המלך, וכך נעלם האויב [מלבי"ם].