קרה לכם פעם שהייתם כל כך עסוקים בהרבה דברים קטנים, עד שפספסתם משהו ממש חשוב שהייתם צריכים לעשות? בסיפור שהנביא מספר למלך, הוא מציג את עצמו כשומר שאיבד את השבוי שעליו היה צריך לשמור. הוא מתאר איך הוא היה עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, כלומר, הוא היה עסוק וטרוד בעניינים שלו, פנה לכאן ולכאן, ובגלל חוסר תשומת הלב, פתאום וְהוּא אֵינֶנּוּ, השבוי פשוט ברח.
הנביא מודה שהוא לא עשה את התפקיד שלו כמו שצריך, אבל הוא מסביר שהוא לא יכול לעמוד בעונש או לשלם את הקנס העצום שנקבע מראש. מלך ישראל עונה לו בצורה נחרצת ואומר לו כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ. המילה חָרָצְתָּ פירושה קבעת וגזרת את הדין. המלך מסביר לשומר שברגע שהוא הסכים לתנאי השמירה, הוא בעצם קבע לעצמו את העונש וכעת עליו לשאת בתוצאות. המלך בכוונה פותח במילה כֵּן כדי להדגיש שזהו באמת המשפט הנכון והצודק.
בדיוק בשביל זה הנביא השתמש בסיפור. הוא רצה לגרום למלך להודות בעצמו שזהו עונש צודק. המלך בכלל לא יודע שהסיפור הזה מכוון אליו, ובעצם הוא חורץ את הדין של עצמו. הסיפור הזה מתאר את מה שקרה למלך במציאות, כשהוא היה עסוק בדברים אחרים ולכן האויב הצליח לברוח.