יציאתם של אנשי ישראל למערכה התאפיינה בלהט ובנחישות שהפתיעו את מחנה ארם והובילו לתבוסתו. כאשר נאמר וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ, הפרשנים מסכימים כי כל חייל ישראלי הצליח להרוג בדיוק את החייל הארמי שניצב מולו. חיילים ארמיים אלו היו למעשה השליחים שנשלחו תחילה על ידי מלך ארם כדי לבדוק את כוונות הישראלים ולתפוס אותם חיים [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג].
בעקבות מכת הפתע שבה נהרגו מאות מחייליהם, הארמים לא ידעו כיצד להגיב. כאשר ראו ששליחיהם נהרגו ועצתם הופרה, הם הניחו כי לישראל יש גבורה וכוח רב שכן לא פחדו מהם. בשלב זה נפל עליהם פחד ה', והם פתחו במנוסה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר למילה וַיָּנֻסוּ, קיימת גרסה בספרים ישנים ומדויקים שבה נכתב הפועל בלשון יחיד, אך חרף עתיקותה של גרסה זו, היא נדחית כטעות [מנחת שי].
מלך ארם, בן הדד, הופתע לחלוטין מן המתרחש. מכיוון שלא הבין שהוא עומד בפני מתקפה ולא היה מוכן לקרב, הוא נאלץ להימלט בחיפזון [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי הוא נמלט עַל סוּס וּפָרָשִׁים, כלומר הוא ברח על הסוס שעליו רכב, כשאליו מתלווים פרשים נוספים שנמלטו עמו. העובדה שהכתוב אינו מציין את מספר הפרשים מרמזת כי מדובר במיעוט קטן של מלווים, ככל הנראה שני פרשים או שתי מרכבות בלבד [רד"ק, מצודת דוד].