מלך ארם מכתיב לאחאב תנאי כניעה קשים, הכוללים השתלטות מוחלטת על רכושו ועל משפחתו. הפסוק פותח בלשון יחיד, וַיֹּאמֶר לוֹ, למרות שבן הדד שלח משלחת של מלאכים. בעוד שישנן מסורות טקסטואליות שלפיהן ראוי לקרוא מילה זו בלשון רבים [מנחת שי], הניסוח ביחיד מלמד כי מתוך כלל המשלחת, שליח אחד בלבד הוא שדיבר בפועל והציג את האולטימטום למלך ישראל [אלשיך].
ההכרזה כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי־הוּא משמעותה שרכושו של אחאב יעבור למלך ארם, והדרישה וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי־הֵם קובעת כי גם בני המשפחה יעברו לרשותו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על כפילות משמעות בדרישה זו, אשר ניתנת להבנה בשני אופנים:
האופן הראשון הוא שעבוד מדיני ומשפטי. לפי הבנה זו, אחאב נדרש להפוך לעבד כנוע של בן הדד. על פי הכלל ש"מה שקנה עבד קנה רבו", כל רכושו, נשיו וילדיו יהיו שייכים באופן רשמי למלך ארם, אך יישארו פיזית בביתו של אחאב. נראה כי אחאב, ואף השליח הבודד שדיבר עמו, הבינו את הדרישה בצורה מתונה זו [מלבי"ם, אלשיך].
האופן השני, שהוא כוונתו האמיתית של בן הדד, הוא החרמה ולקיחה בפועל. ההוכחה לכך טמונה בניסוח המדויק של הפסוק: אילו כוונתו הייתה רק לעבדות כללית, הרי שכל קנייניו של אחאב היו שייכים לו ממילא, ללא צורך בפירוט. עצם העובדה שבן הדד פירט את הכסף והזהב, ודרש ספציפית רק את הַטּוֹבִים – כלומר, הנשים והילדים היפים והמובחרים ביותר – מוכיחה כי כוונתו לא הייתה רק לבעלות סמלית, אלא לבחור ולקחת אותם אליו פיזית [מלבי"ם].