תגובתו של מלך ישראל לדרישותיו המאיימות של בן הדד מלך ארם מציגה כניעה מוחלטת וקבלת חסות שלטונית. אחאב מקבל על עצמו מעמד של כפיפות, ומסכים לשעבוד מדיני וכלכלי מלא.
הפרשנים מסכימים כי הסכמתו של אחאב נובעת מהבנתו את כללי השליטה של אותה תקופה. כאשר הוא אומר כדברך, כוונתו היא לאשר את הדברים כפשוטם [מצודת דוד], ובהצהרתו לך אני וכל אשר לי הוא למעשה מכריז על כניעה [ביאור שטיינזלץ]. משמעות הכניעה, לתפיסתו של אחאב, היא קבלת עול מלכותו של בן הדד, הפיכתו לעבד, והסכמה להעלות לו מס מכל רכושו [רלב"ג]. ההיגיון המנחה אותו הוא שברגע שהוא עצמו הופך לעבד, ממילא כל אשר בבעלותו משועבד גם כן לאדונו [מלבי"ם].
עם זאת, קיימת אבחנה דקה וחשובה בהסכמתו של אחאב. הוא אמנם הסכים שהכל יהיה תחת ממשלתו של בן הדד לצורך הטלת מיסים, שעבוד ומעשרות על כספו וזהבו, אך הוא בשום אופן לא התכוון שבן הדד ייקח את הרכוש והנפשות פיזית אל ארצו. פער זה בהבנה מתגלה בהמשך הסיפור, כאשר בן הדד דורש לקחת את הדברים בפועל, דרישה שמובילה לסירובם התקיף של אחאב וזקני העם [מצודת דוד, רד"ק].
לפי המדרש, הפער בין הדרישה הראשונה לשנייה נוגע למהות הדברים הנלקחים. בעוד שבתחילה דובר על כסף, זהב, נשים ובנים, בהמשך דורש בן הדד את "מחמד עיניך", דבר שהוא חמדה מתוך חמדה, הלוא הוא ספר התורה. כאשר אחאב שומע דרישה זו, הוא מבין שהדבר אינו בסמכותו הבלעדית ופונה להתייעץ עם זקני הארץ, שמורים לו לסרב. בזכות העובדה שאחאב נשמע לזקנים וחלק כבוד לתורה, הוא זכה לצאת למלחמה ולהכות את צבא ארם [רד"ק].