תגובתו של בן הדד למסר המרי של אחאב מאופיינת בזלזול, בביטחון מופרז ובשכרות. המלך ובעלי בריתו ישבו בַּסֻּכּוֹת, שהיו מבנים במחנה הצבאי מחוץ לעיר [ביאור שטיינזלץ] אשר הוקמו כדי להגן עליהם מפני החמה [מצודת דוד]. בעקבות הדברים ששמע, ובהשפעת חום היין שנסך בו גבורה כארי [אברבנאל], פקד בן הדד על עבדיו לצאת למערכה. מתוך ביטחון מוחלט בגודל צבאו ובכך שכיבוש העיר יהיה עניין קל, הוא כלל לא טרח לצאת בעצמו למלחמה יחד עם המלכים, אלא הסתפק בהעברת הפקודה למשרתיו שינהלו את המערכה [מלבי"ם, אברבנאל].
פקודתו הקצרה של המלך, שִֽׂימוּ, מתפרשת במספר אופנים. גישה אחת מפרשת זאת כהוראה כללית להכין כלי נשק, לכוון את חיל הצבא ולהיערך למלחמה [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד]. בדומה לכך, יש המפרשים את ההוראה כפקודה להזדרז ולחגור את החרבות על הירך לקראת יציאה לקרב [אברבנאל, רד"ק]. גישה מרכזית אחרת מסבירה כי הכוונה היא להטלת מצור על העיר, הכוללת הקמת חומות, סוללות והצבת כלי מצור [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביצוע הפקודה, וַיָּשִׂ֖ימוּ עַל־הָעִֽיר, הגישה הפשוטה היא שהעבדים אכן הטילו מצור על העיר [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדייקים כי הם רק הכינו את כלי המלחמה, אך בטרם הספיקו להטיל את המצור בפועל, הקדימו אותם הישראלים ויצאו למתקפת פתע בעוד הארמים עדיין שותים בסוכות. פירוש נוסף מציע כי המשמעות של ההצבה על העיר אינה מצור מלא, אלא שהעבדים הציבו מארב מחוץ לעיר, בעוד שאר החייל נותר במחנה [רד"ק].