התבוננות היסטורית על חטאי העבר של ממלכת ישראל משמשת כאן כנקודת מבחן והשוואה. ה' מעיד כי כבר בעבר, קודם שגלו עשרת השבטים [רש"י], התגלה קלקול בקרב נביאי שומרון.
המילה תפלה מתפרשת כדבר גרוע, מגונה וחסר טעם [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. יש המדייקים כי פגם זה קל יותר מ"שערורה" (המוזכרת בפסוק הבא לגבי נביאי ירושלים); בעוד "שערורה" היא דבר מאוס ומזיק, "תפלה" מבטאת חוסר טעם ודעת בלבד [מלבי"ם].
הקלקול בא לידי ביטוי בכך שהם הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל – פועל שמשמעותו הדקדוקית היא "התנבאו", בהשמטת האות ת' של בניין התפעל [רד"ק]. מבחינה היסטורית, נביאי שקר אלו פעלו בחסות המלכות, החל מימי אחאב שטיפח מאות נביאי בעל, ועד לדורות הבאים שהמשיכו להחטיא את העם עד לגלות. תופעה זו אפיינה את שומרון במיוחד, שכן בניגוד אליהם, מלכי יהודה וירושלים לא עבדו לבעל ולא העמידו לו נביאים, למעט מנשה שחזר בו לבסוף מתהום זו [רד"ק].
בעקבות נבואות אלו, וַיַּתְעוּ הנביאים את העם, לשון המבטאת הולכת שולל וסטייה מן הדרך [מצודת ציון]. עם זאת, ניתוח עומק של מניעיהם מעלה כי חטאם של נביאי שומרון נבע מטעות עיוורת ולא מזדון מחושב. הם לא שיקרו במודע או בדו נבואות מלבם רק כדי לספק תאוות אישיות, אלא באמת ובתמים שגו באיוולתם להאמין כי לבעל יש כוח ממשי וכי הוא זה שמנבא אותם. מתוך אמונה שגויה וחסרת דעת זו, הם התעו אחריהם גם את שאר העם [מלבי"ם].