הפסוק מבטא זעקה ותמיהה כלפי התנהלותם והתמדתם של נביאי השקר. הקריאה עַד־מָתַי מבקשת לדעת עד מתי יימשכו השטות, הטעות ודברי השקר הללו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. צירוף המילים עַד־מָתַי הֲיֵשׁ מבטא שאלה נוקבת: האם המצב הזה יימשך לעולם? [רד"ק].
השאלה הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים בוחנת את כוונתם ואת מצבם התודעתי של נביאי השקר, ובעניין זה מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. גישה אחת מפרשת זאת כשאלת תכלית: האם הנביאים הללו באמת חושבים בליבם שיצליחו לקיים את מזימתם ולהשכיח את שם ה' מן העם? [רש"י]. גישה שנייה מתמקדת בהבחנה שבין חלום רגיל לנבואה. הנביא האמיתי מזהה בבירור חלום נבואיי ואין בו כל ספק לגבי אמיתותו. לפיכך, הפסוק תוהה האם נביאי השקר באמת מדמים בליבם שחלומותיהם הדמיוניים והפשוטים הם נבואות אמת מאת ה' [מלבי"ם, מצודת דוד].
בתשובה לכך, הפסוק מכנה אותם נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם. המילה תַּרְמִת מתפרשת כמרמה, עורמה ושקר [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. האות וי"ו במילה וּנְבִיאֵי משמשת כאן במובן של "אבל" [מצודת ציון], כלומר – הם אינם טועים בתום לב, אלא פועלים מתוך עורמה. הם יודעים היטב שאין להשוות בין חלום דמיוני לנבואה אמיתית, אך מדברים במרמה כאילו מדובר באותו הדבר [מצודת דוד]. נבואתם אינה נובעת מהתגלות, אלא מתוך שקר שהם בודים וחושבים מליבם [רד"ק]. ייתכן שהם ממציאים את השקר במודע, וייתכן שליבם שלהם פשוט מרמה אותם [מלבי"ם].