נבואת זעם וקינה מהדהדת כלפי הנהגת האומה שמעלה בתפקידה. לאחר שנאמרו נבואות תוכחה פרטניות על מלכים ספציפיים מבית יאשיהו, כדוגמת יהויקים ויהויכין, מופנית כעת קריאה כללית ונוקבת אל כלל המנהיגים המושחתים שהמיטו אסון על עמם.
המילה הוֹי מבטאת זעקה, תלונה וקינה על מעשיהם החמורים של המנהיגים [מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הרֹעִים המוזכרים כאן הם מנהיגי העם, ובראשם מלכי יהודה וישראל. במקום לשמור על העם ולהצילו כפי שמצופה מרועים נאמנים, הם לא מילאו את תפקידם, והנהיגו את העם בדרך רעה של תועבות ועבודה זרה [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, צֹאן מַרְעִיתִי הם עם ישראל. המילה מַרְעִיתִי נגזרת מהמילה מרעה [מצודת ציון]. בביטוי זה מדגיש ה' כי הוא הרועה האמיתי של העם; כל עוד ישראל נשמעו לקולו, הוא רעה אותם בבטחה. אולם, מרגע שהמלכים נטלו את שרביט ההנהגה, הם מעלו באחריותם והובילו את הצאן לאבדון [רד"ק, מצודת דוד].
הנביא מחלק את הפגיעה בעם לשני שלבים של אסון פרי מעלליהם של המנהיגים:
מְאַבְּדִים – אובדן פיזי של בני העם, אשר נגרם כתוצאה מהמלחמות שהביאו עליהם [מלבי"ם].
וּמְפִצִים – מלשון פיזור [מצודת ציון]. בעטיה של הנהגת המלכים החוטאת, שארית העם הודחה, פוזרה וגלתה מארצה אל ארצות האויב [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].