הנביא יוצא בתוכחה חריפה נגד שימוש ציני ומזלזל במונחי הנבואה. העם ונביאי השקר לקחו את דבר ה', רוקנו אותו ממשמעותו המקורית, והשתמשו בו כדי לשרת את מטרותיהם הפסולות.
המונח מַשָּׂא מציין נבואה, והפרשנים מציעים מספר הסברים למקורו. יש המסבירים כי הנבואה נקראת כך משום שהיא מהווה משא כבד על הנביא, שמתקשה להכיל את דבר ה' בקרבו כפני אש בוערת, וחייב להוציאו החוצה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת קושרת את המילה לביטוי "נשיאות שפתיים", כלומר דברים שהנביא נושא על שפתיו ומוציא מפיו [מצודת דוד, רד"ק בשם אביו].
הנביא דורש מן העם: וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד, משום שהם מעוותים את המושג. לגבי המשמעות של כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ ושל וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, עולות במקורות שלוש גישות פרשניות מרכזיות המציגות כיצד סולף דבר ה':
הגישה הראשונה מתמקדת בזלזול. העם אומנם משתמש במילה "משא" כלפי חוץ במשמעות של נבואה, אך בליבם הם מתכוונים ללשון כבדות וטורח [רד"ק]. הם מעוותים את המושג וטוענים שהנבואה היא משא כבד המעיק על השומעים, במקום להבין שזהו עומס המוטל על הנביא עצמו [מצודת דוד].
הגישה השנייה מתארת מציאות של גנבת נבואות וסילוף מכוון. נביאי השקר היו פונים לנביאי האמת ושואלים אותם לניסוח המדויק והסתום של דבר ה'. לאחר שקיבלו את המילים, הם היו מסלפים את הפירוש שלהן כדי להטעות את העם ולגרום להם להאמין בהם. ה' מסר את הניסוח הסתום רק לנביא האמת מתוך ידיעה שלא יעוות אותו, אך נביאי השקר הפכו את דבריו לצד אחר. לפיכך, מזהיר הנביא כי עונש הפורענות יחול על אותו אדם ששואל בזלזול מהו המשא [רש"י].
הגישה השלישית רואה בכך זלזול בסגנון. העם מתייחס לדברי הנבואה כאל משל, שירה או מליצה ריקה. בעוד שלאדם רגיל המדבר דברי חול מותר להשתמש בלשון מליצית, אסור להפוך את דברי ה' החיים למליצה גרידא [מלבי"ם].
בסופו של דבר, הפרשנים מסכימים כי העם ונביאי השקר הטו את דברי הנבואה כרצונם [ביאור שטיינזלץ]. לכן הפסוק נחתם במילים ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ – ה' הוא אדון כל צבאות מעלה ומטה המסוגל להביא עליהם את העונש שעליו דיבר, והנביא מדגיש "אלוהינו" ולא "אלוהיכם", שכן אותם מזלזלים אינם באמת מאמינים בו [רד"ק].