מנהיגי הרוח של ירושלים, שהיו אמורים לשמש מצפן מוסרי ולדבר בשם ה', שקעו בשחיתות עמוקה. במקום להוכיח את העם על חטאיו, הם הפכו לשותפים פעילים בהידרדרות המוסרית של החברה כולה, עד למצב של קריסה ערכית המזכירה את הערים החוטאות ביותר בהיסטוריה.
הנביאים המוזכרים, וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם, היו לכאורה נביאי ה' ולא התנבאו בשם עבודה זרה כדוגמת הבעל, אך דרכם הייתה רעה ומושחתת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעשיהם מתוארים כשַׁעֲרוּרָה, כלומר דבר מגונה, רשע ולכלוך [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. קלקול זה בא לידי ביטוי בשני מישורים מרכזיים. המישור הראשון הוא בחייהם האישיים של הנביאים, שהיו שטופים בנָאוֹף וזנות, ואף חטאו עם נשי רעיהם [רד"ק, מצודת ציון]. יחד עם זאת הם חטאו בהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר, כאשר טענו בכזב שדבר ה' נמצא בפיהם [רד"ק].
המישור השני והחמור לא פחות הוא השפעתם ההרסנית על החברה. הנביאים וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים, כלומר עודדו את הרשעים במעשיהם. הם עשו זאת על ידי נבואות שקר שהבטיחו לחוטאים כי יהיה להם שלום [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הבטחות כוזבות אלו גרמו לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ, שכן הנביאים מנעו מהרשעים כל סיבה לחזור בתשובה ולעזוב את דרכם הרעה.
כתוצאה משילוב זה של חטאים אישיים והטעיית הציבור, המצב הגיע לשפל חסר תקדים, הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה. רוב הפרשנים מסכימים כי החלק החותם את האמירה מתאר קריסה מוחלטת של כלל החברה. המילה "כֻלָּם" מתייחסת לכל בני יהודה, ואילו "וְיֹשְׁבֶיהָ" מכוונת לתושבי ירושלים [מצודת דוד]. בסופו של דבר, נוצר מצב שבו הנביאים והעם השתוו זה לזה ברשעותם ובמעשיהם הרעים, ממש כאנשי סדום ועמורה [רד"ק].