לאחר כישלונם של מנהיגי העם, ה׳ לוקח על עצמו את האחריות הישירה לשיקום הצאן האובד, ומבטיח תהליך של קיבוץ גלויות, חזרה למולדת וצמיחה מחודשת. ההבטחות הכתובות כאן מהוות היפוך מוחלט ותיקון למעשיהם ההרסניים של רועי ישראל הרעים שהוזכרו קודם לכן. במקום ההפצה של הצאן, ה׳ יקבץ אותן. במקום ההדחה, הוא ישיב אותן. ובמקום ההזנחה וחוסר ההשגחה, הוא ידאג לריבוין [מלבי"ם]. פעולת הקיבוץ נדרשת משום שתהליך הגלות וההדחה כבר החל שנים קודם לכן [ביאור שטיינזלץ].
על המילים וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת־שְׁאֵרִית צֹאנִי מוסבר כי ה׳ יאסוף את העם בחסדו, אך השימוש במילה "שארית" רומז לכך שרוב העם יכלה בגלות, ורק מעטים יישארו וייגאלו [מצודת דוד]. באשר לתקופת הגאולה המדוברת, ישנה התלבטות אם מדובר בשיבת ציון מגלות בבל, שאז ההבטחה לשלום ולביטחון הייתה לזמן מוגבל, או שמדובר בהבטחה נצחית המתייחסת לקיבוץ הגלויות של הגלות האחרונה והארוכה, וזוהי אכן הגישה המועדפת בפרשנות [רד"ק].
השלב הבא בגאולה הוא וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל־נְוֵהֶן, כלומר ה׳ יחזיר את העם אל מקום המדור שלהם [מצודת דוד, מצודת ציון], שהוא למעשה מקום המרעה של הצאן [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מסורתית ודקדוקית, בספרים המדויקים המילים וַהֲשִׁבֹתִי וכן נְוֵהֶן נכתבות בכתיב חסר, ללא חלק מאותיות היו"ד והוי"ו [מנחת שי].
לבסוף, מובטחת ברכת וּפָרוּ וְרָבוּ, שמשמעותה היא שעם חזרתם למדורם הם יעשו פירות, כלומר יולידו בנים וירבו מאוד [מצודת דוד, מצודת ציון].