נביאי השקר מתאימים את מסריהם המטעים לקהלים שונים, ומעניקים הבטחות שווא של ביטחון ושלווה לחוטאים. הפסוק פותח בביטוי אֹמְרִים אָמוֹר, המבטא אמירה ברורה, נחרצת ותדירה. מבחינה לשונית, אף על פי שבדרך כלל המקור מקדים את הפועל, הופעתו כאן לאחר הפועל באה לחזק ולהדגיש את הפעולה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביאים פונים תחילה לִמְנַאֲצַי, אנשים המתייחסים לה' בבזיון ובזלזול [מצודת ציון]. אלו הם אנשים שאינם כופרים לחלוטין, אלא אינם מחשיבים את דבר ה' ואינם שומעים לתוכחתו. לאנשים אלו, המאמינים עדיין במושג הנבואה, אומרים נביאי השקר: דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם, כלומר הם מתיימרים להביא מסר נבואי מאת ה' המבטיח להם שלווה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הקבוצה השנייה אליה פונים נביאי השקר היא וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ (בספרים מדויקים המילה הֹלֵךְ נכתבת חסרה, ללא האות וי"ו [מנחת שי]). הפרשנים מסכימים כי האות למ"ד מהמילה הקודמת חלה גם כאן, והכוונה היא "ולכל הולך" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. המילה בִּשְׁרִרוּת נגזרת מלשון ראייה, ומתארת אדם ההולך אחר מה שלבו רואה וחומד [מצודת ציון].
בניגוד למנאצים, ההולכים בשרירות לבם הם אנשים המלאים בכפירה ובהכחשה מוחלטת של הנבואה. כאן מתגלה סתירתם הפנימית וצביעותם של נביאי השקר: בעוד שלקבוצה הראשונה דיברו בשם ה', הרי שלכופרים הם אינם מזכירים דיבור אלוהי, אלא רק אומרים לֹא־תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה. הם מתאימים את עצמם לשומעים וטוענים כי נבואות הזעם של נביאי האמת הן שקר, שכן לשיטתם של הכופרים איש אינו יכול לעמוד בסוד ה' ולדעת את העתיד [מלבי"ם].