נביאי השקר מתיימרים לדבר בשם ה', אך למעשה נעדרים כל גישה לאמת האלוהית. תוכחת הנביא שוללת את אמינותם ומבהירה כי הם אינם ראויים לנבואה. הביטוי בְּסוֹד ה' מתייחס למקום שבו מושפעת הנבואה, כעין פמליה או מועצה חשאית של ה' [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי כדי לזכות ולעמוד בסוד זה ולשמוע את הנגזר מלפניו, על האדם להיות צדיק השומע בקול ה' ומקיים את מצוותיו, כדוגמת ירמיהו. הרשעים, לעומת זאת, פסולים ואינם ראויים לזכות במדרגה נבואית זו [רש"י, מצודת דוד].
גישה שונה מציג המלבי"ם, הרואה בפסוק שיקוף של טענות הכופרים בעצם קיומה של הנבואה. לפי פירוש זה, הכופרים טוענים כי לא ייתכן שאדם קרוץ חומר יעמוד בסוד ה', יראה מראה נבואי או ישמע קול אלוהי, שכן אלו עניינים רוחניים שאינם נתפסים בחושים גשמיים.
הפרשנים עומדים על ההבדלים הדקים בין פועלי הראייה והשמיעה המופיעים בפסוק. המילה וְיֵרֶא מכוונת לראייה של מראה הנבואה [רד"ק]. באשר לשמיעה, הפסוק משתמש בפועל זה פעמיים. לפי רש"י, הפעם הראשונה (וְיִשְׁמַע) מתארת שמיעה פיזית ממשית של הקול, ואילו הפעם השנייה (וַיִּשְׁמָע) מציינת קבלה, הפנמה וציות לדברי ה'.
המילה הִקְשִׁיב מתפרשת אף היא כהאזנה וקבלה [מצודת ציון]. עם זאת, המלבי"ם מבחין בין סוגי השמיעה בחלקי הפסוק: בעוד שהחלק הראשון עוסק בשמיעה וראייה ישירה של המדבר מקרוב, הפועל הִקְשִׁיב מתאר האזנה מרחוק, כעין קליטת קול רוחני או הד המגיע ממרחק.