ה׳ מציב את עצמו בעמדת פירעון ומשפט מול אלו הממציאים חזונות שווא, ומביע תרעומת על הציבור הנוהה אחריהם בעיוורון. ההכרזה הִנְנִי עַל־נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר (כאשר המילה נִבְּאֵי מנוסחת מבחינה דקדוקית בבניין נפעל [רד"ק]) מבטאת את נכונותו של ה׳ להביא פורענות על אותם נביאים המציגים בזדון חלומות דמיוניים כאילו היו נבואת אמת [מצודת דוד]. נביאים אלו מקפידים וַיְסַפְּרוּם – הם מתמידים לספר את חלומותיהם שוב ושוב כאילו היו דבר ממשי, ובכך וַיַּתְעוּ את העם, כלומר גורמים להם לתעות מן הדרך [מצודת דוד, מצודת ציון].
הפסוק מתאר את הכלים שבאמצעותם הנביאים מטעים את הציבור: בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המונח וּבְפַחֲזוּתָם מתאר קלות דעת, בדומה לביטוי המקראי על אנשים "רקים ופוחזים", שבאמצעותה הם מפתים את העם להאמין להם [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון תמהון ובלבול [רש"י].
מתוך כפילות הלשון בפסוק, עולה הבחנה מעניינת בין סוגי נביאי השקר: בְּשִׁקְרֵיהֶם מכוון לאלו המשקרים במזיד וביודעין, בעוד וּבְפַחֲזוּתָם מתייחס לנביאים שמרמים את עצמם – הם נחפזים להאמין לתעתועי לבם מבלי לשים לב שהם טועים [מלבי"ם].
בסופו של הפסוק, ה׳ מבהיר: וְאָנֹכִי לֹא־שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים, וְהוֹעֵיל לֹא־יוֹעִילוּ לָעָם־הַזֶּה. קביעה זו אינה רק הצהרת עובדה, אלא ביטוי של פליאה ותרעומת כלפי העם הפותה. מכיוון שה׳ מעולם לא שלח אותם, אין בידם שום אות או מופת אמיתי, והם אינם מביאים כל תועלת (וְהוֹעֵיל). לאור חוסר התוחלת המוחלט שבהם, עולה התמיהה כיצד העם בכלל ממשיך להחזיק בהם ולראות בהם נביאים [מצודת דוד, מצודת ציון].