העונש הכבד המיועד לנביאי השקר נובע מהשפעתם המוסרית ההרסנית על העם כולו. ה' מכריז כי יעניש אותם בחומרה, ומשתמש לשם כך בדימויים מעולם הצומח. המילה לַעֲנָה מתארת עשב מריר, והביטוי מֵי־רֹאשׁ מתייחס למיץ הנסחט מעשב מר בשם "ראש", או לצמח רעיל וסם מוות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְהִשְׁקִתִים מציינת את פעולת ההשקיה במשקים אלו [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי אכילת הלענה ושתיית מי הראש הן משל לעונשם של הנביאים, ומסבירים כי ה' יביא עליהם צרות רבות, גדולות ומרירות.
הסיבה לעונש זה היא כי מאת נביאי ירושלים יצאה חֲנֻפָּה אל כׇל־הָאָֽרֶץ, כלומר לכל יושבי ארץ יהודה [רד"ק]. באשר למילה חֲנֻפָּה, האות נו"ן מנוקדת בשלוש נקודות והאות פ"א מודגשת [מנחת שי].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת מהותה של אותה חֲנֻפָּה שהפיצו הנביאים. גישה אחת רואה בכך צביעות, טומאה וזיוף, מצב שבו אדם אומר בפיו את ההפך ממה שבלבו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מתמקדת ביחסם של הנביאים אל העם, ומסבירה כי מדובר בנשיאת פנים ורשע. הנביאים נמנעו מלהוכיח את החוטאים, ובמקום זאת החניפו להם וייפו את מעשיהם הרעים [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את החנופה כהשחתה פנימית של העם כולו בהשפעת הנביאים, כך שכל אדם מחניף ליצרו הרע כדי למלא את תאוותיו [מצודת דוד].