זעמו של ה׳ הוא מוחלט ובלתי נמנע, גם אם הבנת מלוא משמעותו והתגשמותו מתעכבות ולוקחות זמן רב. המילים לֹא יָשׁוּב אַף מתייחסות לכעסו וחרון אפו של ה׳, אשר לא יירגעו ולא ישובו ריקם עד אשר יעשה וישלים את כוונותיו. המשך הפסוק מפרט זאת: המילה הֲקִימוֹ מבטאת קיום והוצאה לפועל, והמילה מְזִמּוֹת משמעותה מחשבות. כלומר, ה׳ לא יניח לכעסו עד שיקיים את מחשבות לבו לנקום ולהעניש את אלו שפשעו ומָרדו בו [מצודת דוד, מלבי"ם].
חציו השני של הפסוק מתייחס למועד שבו יובנו הדברים לאשורם. בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כלומר בסוף התהליך או לאחר זמן, יזכו האנשים להבנה מלאה של דברי הנביא. אף על פי שהעונש עשוי להתמהמה, לבסוף יתברר לכולם כי ה׳ לא חזר בו מכעסו חרף הזמן שחלף, והם יבינו כי העונש אכן הגיע בעקבות מרידתם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
גישה מרחיבה יותר מפרשת את הביטוי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כהתייחסות ספציפית לתקופת ימות המשיח. לפי תפיסה זו, עד לאותה תקופה בני האדם מתקשים להבין את הנבואה משום שאינם רואים את כליון הרשעים בעיניהם, אך לעתיד לבוא הדברים יתבהרו לחלוטין. הכפילות הלשונית בביטוי תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה נועדה לחזק ולהדגיש את עוצמת ההבנה שתתרחש אז. יתרה מזאת, עצם השימוש בפועל תִּתְבּוֹנְנוּ בלשון נוכחים, ולא "יתבוננו" בלשון נסתרים, טומן בחובו רמז לתחיית המתים בימות המשיח, שכן הנמענים עצמם הם אלו שיזכו לעמוד ולהתבונן בדברים בעתיד הרחוק [רד"ק].