מול תפיסות אנושיות המבקשות להגביל את הנוכחות וההשגחה האלוהית, מציב ה' שאלה רטורית נוקבת, המכוונת במיוחד כלפי נביאי השקר והכופרים. השאלה מאתגרת את הניסיון לצמצם את כוחו של הבורא, בין אם במימד המרחב ובין אם במימד הזמן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק במימד המרחבי של השגחת ה'. לפי קו מחשבה זה, המילים הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי מבטאות תמיהה: האם אני רואה ושופט רק את מה שנמצא בסמוך אליי, במעון שבתי העליון? והמשך הפסוק, וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק, משלים את התמיהה: האם אין בי הכוח להשגיח ולשפוט את בני האדם בעולמות התחתונים, משום שהם רחוקים ממני? [רש"י, מצודת דוד]. מתוך כך עולה כי נוכחותו והשגחתו של ה' אינן מוגבלות כלל, והוא ממלא את העולמות העליונים והתחתונים כאחד, ללא כל מחיצה או הבדל של ריחוק פיזי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תפיסה זו באה לענות גם לאלו הכופרים באפשרות קיומה של הנבואה וסבורים שה' מנותק ונעלה מדי מן העולם השפל. הפסוק מדגיש כי ה' אינו רחוק מהעולם התחתון, ולכן ביכולתו להשגיח עליו ולתקשר עם בני האדם [מלבי"ם].
לעומת הפירוש המרחבי, גישה אחרת מפרשת את מושגי הקרבה והריחוק בפסוק על ציר הזמן. לפי פירוש זה, המילה מִקָּרֹב מתארת דבר חדש שנוצר לאחרונה, בדומה לאלילים ולכוחות הטבע שנבראו ויש להם נקודת התחלה. מנגד, המילה מֵרָחֹק מתארת את מה שהוא קדמון, נצחי וחסר התחלה. לפיכך, ה' שואל את נביאי השקר: האם אתם סבורים שאני כמו האלוהויות החדשות שבאו מקרוב ואינן רואות או שומעות? הלא אני בורא העולם והאל הקדמון מאז ומעולם, ומתוך כך ברור שאני משגיח תמיד, שומע ורואה את כל מעשי בני האדם, לרבות דברי השקר של הנביאים המתיימרים לדבר בשמי [רד"ק, אברבנאל].