העונש על ההליכה בדרך החטא מצטייר כמפלה בלתי נמנעת ומרובת סכנות, שאין כל דרך להינצל ממנה. הפרשנים מסבירים כי דַרְכָּם החוטאת תהפוך כַּחֲלַקְלַקּוֹת, כלומר לקרקע חלקה שבה הרגל מועדת. סכנה זו מתעצמת משום שהיא מתרחשת בָּאֲפֵלָה, בחושך מוחלט.
רש"י עומד על כך שמדובר כאן בכישלון כפול: הליכה בדרך חלקה באור יום מועדת לפורענות, וכך גם הליכה בדרך יציבה בחושך, קל וחומר כאשר שתי הסכנות חוברות יחד. הרד"ק מוסיף נדבך שלישי המבטיח את מהירות הנפילה, הנלמד מן המילה יִדַּחוּ. כלומר, לא רק שהקרקע חלקה והדרך חשוכה כך שלא ניתן לראות היכן להניח את הרגל, אלא שהם גם ייהדפו ויידחפו ממקומם כאילו כוח חיצוני דוחף אותם מאחור, וכך וְנָפְלוּ בָהּ. אגב כך מציינים המדקדקים [מנחת שי, רד"ק] כי המילה יִדַּחוּ נהגית במלעיל, שלא כנהוג בדרך כלל בפעלים מסוג זה.
לפי המלבי"ם התיאור הפיזי משקף מציאות רוחנית. לו היו הנביא והכוהן מאירים לעם את הדרך, ניתן היה להיזהר מליפול גם בנתיב חלק. אולם מכיוון שמנהיגי הרוח לא האירו את הדרך, העם נותר באפלה ונידון להדחות ולמעוד.
בסופו של דבר חלקה האחרון של הנבואה מסביר את סיבת המפלה, כִּי־אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה. המכשול אינו מקרי אלא תוצאה ישירה של התערבות אלוהית המביאה עליהם את רעתם. כל זה יתרחש כאשר תגיע שְׁנַת פְּקֻדָּתָם, העת שבה ה' זוכר את עוונותיהם ומלוא סאתם כדי לשלם להם את גמולם המלא [מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ].