ה׳ מכריז על עימות ישיר ומוכנות להעניש את נביאי השקר המשתמשים בכושר דיבור ובחיקוי כדי להטעות את העם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נביאים אלו אינם זוכים להתגלות אמיתית, אלא משתמשים ביכולות ההתבטאות שלהם כדי לייצר אשליה של נבואה.
הפרשנים מציעים מספר קווי מחשבה להבנת הביטוי הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם. הגישה המרכזית היא שהדבר מבטא לימוד, הרגל ואימון של הלשון [מצודת ציון, מלבי"ם]. נביאי השקר מאמנים את לשונם לדבר שקרים תוך חיקוי סגנונם של נביאי האמת, במטרה לגרום לעם להאמין בהם [רש"י]. אימון זה בא לידי ביטוי ביכולת לדבר באופן מהיר ורהוט [מצודת דוד], וכן בשימוש בשפה נמרצת [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא להחלקת הלשון, כלומר שימוש בדיבור מתוק, משדל ומשכנע שנועד לפתות את השומעים [רד"ק, מצודת דוד]. זווית נוספת מתארת כי הם נוטלים את הלשון ומשתמשים בה ממש כפי שאומן אוחז בכלי מלאכתו [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם משמיעים את דבריהם, נאמר עליהם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם. המילה נאום מתארת מאמר גוזר ומסודר, והיא מזוהה באופן מובהק עם שפתם של נביאי האמת [מלבי"ם, מצודת ציון]. נביאי השקר בודים את הדברים מליבם, אך עוטפים אותם במילים מתוקות ומשמיעים אותם בלשון נבואית, כאילו היו דבר ה׳ [מצודת דוד]. הם משתמשים במטבעות לשון כמו "נאום ה׳" כדי לשוות לדבריהם אמינות [רש"י], אך בפועל, אלו הם רק נאומים ריקים מתוכן ותו לא [ביאור שטיינזלץ].