נבואת זעם זו מופנית כלפי מנהיגי העם, המכונים כאן במטפורה "רועים". במקום להגן על הצאן ולטפח אותו, המנהיגות מעלה בתפקידה והובילה להרס ולחורבן.
הפרשנים מסבירים כי המילים הֲפִצֹתֶם וכן וַתַּדִּחוּם מתארות את פיזור העם והרחקתו. עם זאת, ישנה הבחנה בין המושגים: בעוד שהמילה הֲפִצֹתֶם מתייחסת לפיזור הפנימי, שבו העם נחלק לכתות ואיש התרחק מאחיו, המילה וַתַּדִּחוּם משמעותה דחייה פיזית וגירוש של העם ממקומו אל הגולה [מלבי"ם, מצודת ציון]. מצב עגום זה, שבו העם נדחה ופוזר בארצות האויב, נגרם בעטיו של עוון המנהיגים [מצודת דוד].
מעבר לנזק האקטיבי, המנהיגים חטאו גם בחוסר מעש, כפי שנאמר וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות השורש פ.ק.ד בהקשר זה היא השגחה, זכירה ושמירה. המנהיגים לא השגיחו על העם כדי ליישר אותו בדרך הטובה, ולא שמו לב למצבו המוסרי, בין אם עשה טוב או רע [מצודת דוד, רד"ק]. בנוסף, הם לא נזהרו לשמור על העם מפני סכנות חיצוניות ומלחמות, המדומות לחיות רעות הפוגעות בצאן מפוזר [מלבי"ם, רש"י].
גישה ייחודית וציורית מסבירה את חוסר הפקידה דרך משל לרועה צאן מקצועי: כאשר רועה מפזר את צאנו במכוון לצורך מרעה, הוא סופר ופוקד אותם מראש כדי שיוכל לקבץ את כולם בחזרה. לעומת זאת, המנהיגים הללו פיזרו את העם ללא כל ספירה והשגחה, דבר המעיד על כך שלא הייתה להם שום כוונה לתקן את המצב ולקבץ את העם מחדש בעתיד [חומת אנך].
כתוצאה ממחדלים אלו, מגיעה התגובה האלוהית בבחינת מידה כנגד מידה: בגלל שהמנהיגים לא "פקדו" והשגיחו על העם, ה' אומר הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם כלומר, אזכור ואעניש אתכם על מעשיכם [רד"ק, מצודת דוד]. עונש זה על רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם אינו מוגבל רק לחטאים ברורים וגלויים. ה' יפקוד ויעניש את המנהיגים אפילו על הרע המסתתר בתוך המעשים הטובים שלהם, כגון גאווה ומניעים פסולים, ועל אחת כמה וכמה שיענשו על מעשיהם הרעים ממש [חומת אנך].