תארו לעצמכם שיש לכם מורה דרך שאמור להראות לכם את הכיוון הנכון, אבל במקום לעזור הוא מוביל אתכם בכוונה בדרך לא טובה. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה עם וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם. הנביאים האלו היו אמורים להיות מנהיגים טובים, ללמד את העם איך להתנהג ולדבר בשם ה׳. הם אמנם לא התפללו לפסלים, אבל ההתנהגות שלהם הייתה רעה מאוד. המעשים שלהם מתוארים כמשהו שהוא שַׁעֲרוּרָה, כלומר דבר מכוער, מלוכלך ורשע. בחיים הפרטיים שלהם הם חטאו בנָאוֹף, שזה אומר שהם לא היו נאמנים למשפחות שלהם ועשו מעשים רעים. בנוסף, הם חטאו בהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר, כי הם שיקרו לכולם וסיפרו שה׳ דיבר אליהם, למרות שזה לא היה נכון.
אבל הדבר החמור ביותר היה ההשפעה שלהם על שאר האנשים. במקום להגיד לאנשים רעים להפסיק להתנהג בצורה פוגענית, הם וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים. הם עודדו את הרשעים והבטיחו להם שיהיה להם רק טוב ושלום. בגלל ההבטחות השקריות האלו, קרה מצב של לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ, כי לאף אחד כבר לא הייתה סיבה להתחרט ולחזור בתשובה. בגלל שהמנהיגים היו כל כך גרועים, העם כולו למד מהם והידרדר יחד איתם, עד שהָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה. כל בני יהודה ותושבי ירושלים הפכו להיות רעים ממש כמו האנשים שחיו פעם בערים המוכרות לרעה, סדום ועמורה.