תארו לעצמכם מצב שבו מישהו מתנהג בצורה ממש לא טובה, אבל בטוח שאם הוא רק ייכנס לתוך מבנה מסוים, פתאום מובטח לו שלא יקבל שום עונש. זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל באותו זמן. הם עשו מעשים חמורים מאוד, אבל חיו באשליה שבית המקדש הוא מקום שמגן עליהם מהכול.
הנביא מזועזע מהמחשבה הזו ושואל אותם בפליאה גדולה: הֲגָנֹב? כלומר, האם בכלל יעלה על הדעת שתגנבו, תפגעו באחרים, ותעשו מעשים כל כך רעים, ועדיין תחשבו שהעמידה בבית המקדש תציל אתכם? הנביא אפילו מזכיר שהם היו נוהגים וְקַטֵּר לַבָּעַל, שפירושו לשרוף קטורת ולהקריב קרבנות לאליל שנקרא בעל.
בני העם חשבו שעצם ההגעה לבית המקדש מנקה אותם מכל אשמה, כי ה' תמיד ישמור על הבית שלו ולא יחריב אותו. הם לא הגיעו לשם כדי לבקש סליחה באמת ולשנות את ההתנהגות שלהם. להפך, הם פשוט סמכו על כך שהמקדש ימחק להם את העבר, וכך הם ירגישו חופשיים להמשיך לעשות דברים רעים גם מחר.