דניאל, פרק ד׳, פסוק כ״ז

תארו לעצמכם שאתם עומדים על גג גבוה, מסתכלים למטה ורואים עיר שלמה וענקית שאתם בעצמכם בניתם. מה הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה למלך בבל. הוא עומד על גג הארמון שלו, מסתכל על הנוף של עיר הבירה המפוארת שלו, ומתמלא בגאווה עצומה. הוא בטוח שכל ההצלחה והכוח שיש לו הגיעו רק בזכותו, והוא שוכח לגמרי את ה׳. המילה עָנֵה מלמדת אותנו שהמלך ממש הרים את קולו והתחיל להתגאות בקול רם. הוא מסתכל על בבל, עיר שהוא כבש והפך לאימפריה אדירה, ומרגיש בלתי מנוצח. דניאל הרי הזהיר אותו קודם לכן בנבואה שמשהו רע עלול לקרות לו, אבל המלך רואה שהכל סביבו מושלם. הוא חושב לעצמו שאם ה׳ באמת היה רוצה להעניש אותו, הממלכה כבר הייתה מתחילה להיפגע. מכיוון שהעיר נמצאת בשיא היופי שלה, הוא בטוח שהוא מוגן לגמרי. המלך מתחיל להתפאר בבנייה שלו. הוא אומר שהוא בנה את העיר לְבֵית מַלְכוּ, כלומר, בניגוד למלכים אחרים שבונים לעצמם רק ארמון אחד, הוא הפך את כל העיר בבל לארמון מלכותי אחד עצום ומדהים. הוא ממשיך ומתגאה שעשה זאת בִּתְקָף חִסְנִי, כלומר רק בכוחו העצום וללא עזרה מאף אחד. לבסוף הוא מכריז שכל זה נבנה וְלִיקָר הַדְרִי, רק בשביל הכבוד והפאר האישי שלו. הוא לא בנה את העיר כדי להתגונן מאויבים, כי ממילא אף אחד לא העז להילחם בו. מתוך כל היופי והכוח הזה, הלב של המלך התמלא בגאווה. הוא החליט להתעלם מהעצה של דניאל, ושכח את הדבר החשוב ביותר, השליטה האמיתית בעולם נמצאת אך ורק בידיים של ה׳.