שמות, פרק ט׳, פסוק כ״ו

תארו לעצמכם ענן ענק וכהה שמכסה את כל השמיים ומוריד סופה חזקה בכל המדינה, אבל בדיוק מעל העיר שלכם יש שמיים בהירים ושקט מוחלט. זה בדיוק מה שקרה במכת ברד. כאשר משה רבנו הרים את ידו אל השמיים, מזג האוויר הסוער היה אמור להכות בכל המקומות באזור באותה המידה. אבל התרחש נס מיוחד, ורק בארץ גושן נשאר אי של ביטחון. האזור הזה ניצל מהסערה רק בזכות העובדה שעם ישראל גר שם. הנס היה כל כך גדול, עד שאפילו מצרים שגרו בשכנות לבני ישראל בארץ גושן ניצלו יחד עם הבהמות שלהם. התורה מספרת ששם לא היה ברד, כלומר גושי הקרח לא פגעו באדמה, אבל את קולות הרעמים החזקים בני ישראל בהחלט שמעו. למה ה׳ עשה שהם ישמעו את הרעמים אם הם היו מוגנים? כי לקול של רעם יש תפקיד חינוכי. הוא מרעיד אותנו קצת כדי שנתעורר, נחשוב על המעשים שלנו ונרצה לתקן את הלב שלנו ולהיות טובים יותר, וגם בני ישראל היו זקוקים להתעוררות הזו באותו הזמן.