יצא לכם פעם לחשוב על העתיד הרחוק ולבקש משהו טוב עבור אנשים שעוד לא נולדו? כשדוד המלך העלה בשמחה גדולה את ארון הברית, הוא לא חשב רק על מה שקורה באותו הרגע, אלא הסתכל רחוק קדימה, אל העתיד. הוא פונה אל העם ומבקש מהם: וְאִמְרוּ. כלומר, הוא מלמד אותם ואותנו להתפלל בכל יום על משהו שיקרה בעתיד הרחוק, והוא קיבוץ גלויות, הזמן שבו כל עם ישראל יחזור לארצו מכל המקומות בעולם.
דוד מבקש מהעם להגיד לה': הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם. הבקשה הזו מזכירה לנו שה' הוא תמיד המקור לכל הצלה, ואנחנו בוטחים בו שישמור עלינו ויאסוף אותנו חזרה הביתה. ולמה אנחנו מבקשים את ההצלה הזאת? יש לכך שתי סיבות חשובות. הראשונה היא לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, כדי להגיד תודה רבה לה' על כך שהציל אותנו. והסיבה השנייה היא לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ, שזה אומר שהגאווה הכי גדולה שלנו, והדבר שאנחנו הכי שמחים בו, הוא שאנחנו העם של ה' ושאנחנו קרובים אליו.