קרה לכם פעם ששתלתם זרע באדמה, השקיתם אותו, וחיכיתם בסבלנות שהוא יצמח וייתן פרי? תארו לעצמכם איזו אכזבה זו אם מישהו אחר בא ולוקח את הפירות שלכם. פעם, האזור של הָרֵי שֹׁמְרוֹן היה ריק מאנשים. בני ישראל הוגלו למרחקים, והיה שם פחד גדול מאויבים. אבל ה׳ מבטיח שעוד יגיעו ימים שמחים ורגועים, ואנשים יחזרו לטעת כרמים של ענבים בהרים האלה, שהם המקום הכי טוב ומתאים לכך.
אמנם המילה נָטְעוּ נשמעת כאילו היא מתארת משהו שקרה בעבר, אבל היא בעצם הבטחה מרגשת לעתיד. הפסוק מוסיף שהנוטעים גם וְחִלֵּלוּ את הכרמים. מה זה אומר? לפי התורה, בשנה הרביעית לנטיעה פודים את הפירות בכסף או מעלים אותם לירושלים, ואז הפירות הופכים למותרים באכילה. בעבר האויבים היו לוקחים את היבול, אבל בעתיד, האנשים שטרחו ונטעו הם אלה שיזכו ליהנות מהפירות שלהם. יהיה להם כל כך הרבה שפע, עד שהם אפילו לא יוכלו לסחוב את כל הפירות לירושלים ויצטרכו לפדות אותם בכסף. היכולת לקיים את המצווה הזו בשירה ובשמחה, מראה שהם יחיו בביטחון מוחלט ובשלווה, בלי שום פחד.