דברים, פרק כ״ח, פסוק נ״ז

זוועות המלחמה והרעב מביאות את החברה לקצה גבול היכולת, עד כדי היפוך מוחלט של החמלה האימהית. בשל המצוקה, דווקא ברגע הלידה שבו אהבת האם בשיאה, עינה הופכת רעה וּבְשִׁלְיָתָהּ, שק ההיריון הנשמט החוצה או הוולד עצמו, הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ בתנוחת הכריעה. היא תפגע וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל, מעשה של הישרדות נואשת שאינו מעיד על פגם מוסרי אלא על ייאוש מוחלט. את המזון היא תאכל בַּסָּתֶר, מתוך אנוכיות וסירוב לחלוק אותו, וכן מחשש שבעלה או בניה הגדולים יחטפו אותו מידיה עקב חולשתה בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.