דברים, פרק כ״ח, פסוק ט״ו

ההשגחה האלוהית והישיבה בארץ מותנות בנאמנות לתורה, כאשר החובה לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת דורשת נכונות תמידית ללמוד, להימנע מעבירות ולקיים את המצוות. הפנייה בפסוק בלשון יחיד, אִם לֹא תִשְׁמַע, מדגישה שבעקבות הערבות ההדדית בעם, אפילו חטא של אדם בודד המפנה עורף לה' ולמצוות וְחֻקֹּתָיו המגבילות את יצריו, עלול להביא פורענות על הכלל. עם זאת, הפתיחה במילה וְהָיָה מרמזת שהקללות אינן מקריות אלא השגחה חינוכית שנועדה להשיב את העם למוטב, בין אם הן מכוונות היסטורית לחורבן הבית השני ובין אם לכלל תלאות הגלות. חתימת הפסוק במילה וְהִשִּׂיגוּךָ מבהירה כי לא ניתן להימלט מהעונש, אך כתיבתה המלאה באות ו' טומנת בחובה נחמה סמויה המבטיחה שגם בתוך הצרה ה' שוכן עם העם ושומר עליו מהשמדה מוחלטת.