יצא לכם פעם לחכות למשהו כל כך משמח, עד שממש ספרתם את הימים עד שהוא יגיע? זה בדיוק מה שאנחנו עושים לפני חג השבועות. בניגוד לחגים אחרים, התורה בכלל לא נותנת לחג הזה תאריך מפורש בלוח השנה. במקום זאת, היא פשוט מבקשת מאיתנו לספור חמישים ימים. למה? כי הספירה הזו מראה כמה אנחנו מתגעגעים ומשתוקקים להגיע לרגע הגדול שבו נקבל את התורה מאת ה'. וכאשר אנחנו סוף סוף מגיעים אל היום המיוחד הזה שעליו חלמנו, התורה אומרת וּקְרָאתֶם - אנחנו פוגשים את היום הזה, קוראים לו ומכריזים עליו כיום קדוש.
התורה מוסיפה את המילים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כדי ללמד אותנו שהיום הזה קדוש בפני עצמו. היה אפשר לחשוב שזה רק חג חקלאי שבו מביאים את התבואה החדשה לבית המקדש, ולכן חשוב להדגיש שיש לו קדושה מיוחדת בגלל מתן תורה. המילים האלו גם מזכירות לנו להתחיל את החג בדיוק בצאת הכוכבים, כדי שהספירה של שבעת השבועות שלנו תהיה שלמה לגמרי, בלי שום חיסרון. ביום הזה נאמר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. כלומר, אנחנו עוצרים מלאכות של יצירה ועבודה בשדה כמו זריעה וקציר, אבל בשונה משבת, מותר לנו להכין ולבשל אוכל לכבוד החג.
אולי תשאלו את עצמכם, מה קורה היום כשאין לנו בית מקדש ואי אפשר להביא את קרבנות החג? התורה מבטיחה שזו חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. המצווה לחגוג את קבלת התורה נשארת לנצח, בכל מקום שבו נגור ובכל דור ודור. וממש בסמוך לכך, התורה מזכירה לנו להשאיר חלק מהיבול בשדה לעניים. הסמיכות הזו באה ללמד אותנו שיעור חשוב: לדאוג לאנשים שזקוקים לעזרה זה חשוב ממש כמו להביא קרבן לה'. זו הדרך האמיתית שלנו להראות שקיבלנו את התורה באהבה.