יצא לכם פעם לחשוב מה הדבר הכי קדוש שאתם יכולים לעשות? אולי לבנות את בית המקדש? התורה מספרת לנו על כל החגים הגדולים והקורבנות שמביאים בהם, ופתאום, ממש באמצע, היא עוצרת ומדברת על משהו אחר לגמרי: מצווה לעזור לאנשים שאין להם. למה? כדי ללמד אותנו סוד עצום. כשמישהו משתף את היבול שלו ונותן לעניים, ה' מחשיב לו את זה כאילו הוא ממש בנה את בית המקדש והקריב בו קורבן.
אז איך החקלאי עושה את זה? התורה נותנת לו הוראות ברורות. קודם כל, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ. כשהחקלאי קוצר את התבואה, אסור לו לקצור את השדה עד הסוף. הוא חייב להשאיר את הקצה של השדה, כדי שהעניים יוכלו לבוא ולקחת משם אוכל. דבר שני, התורה מדברת על וְלֶקֶט, שזה בעצם השיבולים שנופלות לחקלאי מהיד בטעות בזמן הקציר. התורה מזהירה את החקלאי לֹא תְלַקֵּט, כלומר, אל תאסוף אותן בחזרה. השיבולים שנפלו שייכות עכשיו לאנשים שזקוקים להן.
החקלאי גם לא יכול לאסוף את האוכל ולתת אותו רק לעני מסוים שהוא מכיר או אוהב. התורה אומרת תַּעֲזֹב את התבואה לֶעָנִי וְלַגֵּר, כלומר, הוא צריך פשוט להשאיר את התבואה בשדה כמו שהיא. העניים והגרים יבואו בעצמם ויקחו מה שהם צריכים, בלי שהחקלאי יתערב.
בסוף, ה' מזכיר לנו אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ה' אומר שהוא האלוהים של כולם, גם של החקלאי העשיר וגם של העני שבא לאסוף אוכל. כשה' רואה שאנחנו זוכרים שהכל שייך לו, דואגים לחלשים ומשתפים בשפע שלנו, הוא שמח מאוד ונותן לנו ברכה ושכר טוב על המעשים שלנו.